עו"ד בשמת רוה פרינץ, מגשרת בסכסוכים עסקיים ומשפחתיים מורכבים, מרצה ומאמנת ליישוב סכסוכים
מה ההבדל בין "ניכור הורי" ל"סרבנות קשר"? מדוע יותר ויותר אנשי מקצוע משתמשים כיום במונחים כמו "פגיעה בקשר הורה-ילד" או "חידוש קשר"
ומה ניתן לעשות כאשר הקשר בין ההורה לילד מתחיל להיפגע?
למה יותר ויותר אנשי מקצוע מעדיפים לדבר על הקשר עצמו ולא רק על "ניכור הורי"?
בשנים האחרונות קשה לעסוק בסכסוכי משפחה מבלי להיתקל במונח "ניכור הורי".
המונח מופיע בפסקי דין, בכתבות, בחוות דעת מקצועיות ולעיתים גם בשיחות שבין הורים המצויים בהליכי פרידה או גירושין.
לא פעם הוא עולה כבר בתחילת הדרך, כאשר אחד ההורים מספר שהילד מסרב להיפגש עמו, נמנע משיחות טלפון או מתרחק באופן שנראה לו בלתי מוסבר.
עבור הורה שחווה התרחקות של ילדו, מדובר בחוויה כואבת מאוד. טבעי לרצות להבין מה קרה. טבעי לחפש הסבר. טבעי גם לנסות להבין מי או מה גרם למצב.
עם זאת, ככל שהשיח המקצועי והמשפטי סביב הנושא מתפתח, הולכת ומתחדדת ההבנה שלא כל מצב שבו ילד מתרחק מאחד מהוריו ניתן להסביר באמצעות אותה הגדרה.
זו אחת הסיבות לכך שבשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר מונחים אחרים, כגון "סרבנות קשר", "ניתוק קשר", "פגיעה בקשר הורה-ילד" ו"חידוש קשר".
לכאורה מדובר בהחלפת מילים. בפועל, מדובר בשינוי משמעותי באופן שבו אנשי מקצוע, בתי המשפט והמשפחות עצמן מנסים להבין את מה שקורה בתוך מערכת היחסים.
מה ההבדל בין "ניכור הורי" ל"סרבנות קשר"?
כאשר ילד מסרב לפגוש אחד מהוריו, נמנע משיחות טלפון או מביע התנגדות לקשר, ניתן לתאר את המצב כ"סרבנות קשר".
זהו תיאור של המציאות. הוא אינו מספר לנו מדוע הדבר קורה.
המונח "ניכור הורי", לעומת זאת, כבר מציע הסבר אפשרי למצב. הוא מניח שהריחוק נובע מהשפעה, מהסתה, ממידור או מפגיעה בקשר מצד ההורה האחר.
ההבחנה הזו חשובה משום שהיא מזכירה לנו שלא כל משפחה מגיעה לאותו מקום מאותה סיבה.
יש ילדים שנחשפים לאורך זמן למאבקים בין הוריהם. יש ילדים שמרגישים שהם נדרשים לבחור צד. יש ילדים שנושאים על כתפיהם את הכאב של אחד ההורים.
יש מצבים שבהם מערכת היחסים עם אחד ההורים הייתה מורכבת עוד לפני הפרידה. ויש גם מקרים שבהם אחד ההורים פועל באופן שפוגע בקשר שבין הילד להורה האחר.
מבחוץ, כל המצבים הללו עלולים להיראות דומים. בפנים, מדובר לעיתים בסיפורים שונים לחלוטין.
זו גם הסיבה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשי מקצוע ובתי משפט מעדיפים להתחיל מהשאלה מה קורה לקשר עצמו, ורק לאחר מכן לבחון מה הוביל למצב.
האם כל "סרבנות קשר" היא "ניכור הורי"?
לא כל סרבנות קשר היא ניכור הורי.
מניסיוני, זו נקודת מוצא חשובה. משפחות הן מורכבות יותר מכל מונח מקצועי. לעיתים מדובר בילד שנחשף במשך שנים למאבק בין הוריו.
לעיתים מדובר בילד שמרגיש שעליו לבחור צד. לעיתים הוא מזדהה עם הכאב של אחד ההורים. לעיתים קיימת פגיעה ממשית ביחסים שבין הילד להורה.
ויש גם מקרים שבהם כמה גורמים פועלים יחד ומשפיעים זה על זה.
לכן, כאשר ילד מתרחק מאחד מהוריו, השאלה החשובה אינה רק איך נקרא למצב.
השאלה החשובה היא מה קרה לקשר, מה מקור הקושי, ומה ניתן לעשות כדי למנוע את העמקת הפגיעה.
ההבחנה בין "ניכור הורי" לבין "סרבנות קשר" אינה רק שאלה מקצועית או משפטית.
בסופו של דבר, מאחורי כל מונח כזה נמצא ילד שמנסה למצוא את מקומו בתוך מציאות משפחתית שהשתנתה.
מה קורה לילדים שנמצאים בלב הסכסוך?
ילדים אינם מגיעים לעולם עם כלים להתמודד עם סכסוך בין הוריהם.
הם אוהבים את שני ההורים, זקוקים לשניהם, וגם כאשר הם כועסים, נפגעים או מאוכזבים, הצורך הבסיסי בקשר, בשייכות ובביטחון אינו נעלם.
כאשר מערכת היחסים בין ההורים נקלעת למשבר, הילדים מוצאים את עצמם לעיתים במציאות שלא בחרו בה ואינם שולטים בה.
הם שומעים שיחות שלא היו אמורים לשמוע, נחשפים למידע שאינו מותאם לגילם, ולעיתים הופכים, מבלי שהתכוונו לכך, לחלק ממערכת היחסים המורכבת שנוצרה בין הוריהם.
לא פעם הורים מספרים לי שהילד "בחר צד".
מניסיוני, ברוב המקרים ילדים אינם באמת רוצים לבחור. הם רוצים לאהוב את שני הוריהם מבלי להרגיש שהם פוגעים באחד מהם.
הם רוצים ליהנות מזמן עם אבא מבלי לחשוש שאמא תיעלב, ולחלוק חוויה טובה עם אמא מבלי להרגיש שהם בוגדים באבא. אלא שכאשר הסכסוך בין ההורים הופך למרכז החיים המשפחתיים, ילדים עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם תחושת נאמנות כפולה שקשה מאוד לשאת.
לעיתים הקושי מתבטא בהתנהגויות שנראות כלפי חוץ כמו התרחקות או סירוב לקשר.
נער שמפסיק לענות להודעות מאביו אינו בהכרח מפסיק לאהוב אותו. ייתכן שהוא מתקשה להתמודד עם המתח שנוצר סביב כל מפגש.
ילדה שמבקשת לא לספר לאמה שנהנתה אצל אביה אינה בהכרח חוששת ממנו או מתרחקת ממנה. לעיתים היא פשוט מנסה להגן על אמה מפני כאב שהיא חושבת שייגרם לה.
גם ילדים שמעבירים הודעות בין הוריהם אינם בהכרח מנסים להתערב בסכסוך. פעמים רבות הם מנסים לעזור.
הבעיה היא שבדרך הם נושאים אחריות שאינה מתאימה לגילם ואינה אמורה להיות מוטלת על כתפיהם.
ברוב המקרים שאני פוגשת, ההורים אינם פועלים מתוך רצון לפגוע בילדיהם.
הם פועלים מתוך כאב, אכזבה, כעס, פחד או תחושת חוסר צדק. תקופת פרידה או גירושין היא לעיתים אחת התקופות המטלטלות ביותר בחייו של אדם.
בתוך הסערה הזו לא תמיד קל לראות כיצד המילים שנאמרות, המסרים שעוברים או ההתנהלות היומיומית משפיעים על הילדים.
אלא שגם כאשר הכוונה אינה לפגוע, התוצאה עלולה להשפיע על הילדים ועל הקשרים המשפחתיים לאורך זמן.
ילדים רגישים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. הם קולטים מתחים, מבינים מצבי רוח ומרגישים כאשר הם נדרשים לשאת על כתפיהם משקל שאינו שייך להם.
זו גם הסיבה שחשוב יותר לעצור ולשאול מה חווה הילד בתוך המציאות שנוצרה, אילו מסרים הוא מקבל, ומה ניתן לעשות כדי לאפשר לו להמשיך להיות ילד,
גם כאשר המבוגרים סביבו מתמודדים עם מחלוקת קשה.
בסופו של דבר, ילדים אינם זקוקים להורים מושלמים.
הם זקוקים להורים שמסוגלים לראות אותם גם בתוך הסכסוך, להבין את המורכבות שהם חווים, ולנסות ככל האפשר להשאיר אותם מחוץ למאבק.
כאשר זה קורה, גדל הסיכוי שהקשרים המשפחתיים יצליחו לשרוד את המשבר ואף להשתקם לאחריו.
הקשר נפגע הרבה לפני שהוא מתנתק
אחד הדברים שחוזרים על עצמם במשפחות רבות הוא הפער שבין המועד שבו הקושי מתחיל לבין המועד שבו מבחינים בו. ההורה מבחין בבעיה כאשר הילד מפסיק להגיע,
מפסיק לענות להודעות או כאשר כל ניסיון ליצור קשר נתקל בהתנגדות. עם זאת, במקרים רבים, התהליך עצמו החל חודשים ולעיתים שנים קודם לכן.
ככל שהמצב נמשך, כך נבנים הרגלים חדשים, השגרה משתנה, המרחק הופך למוכר יותר, ולעיתים גם הסיפור שהמשפחה מספרת לעצמה על הקשר משתנה.
לכן במקרים רבים קל יותר לעצור תהליך של התרחקות בתחילתו מאשר לנסות לשקם קשר לאחר שנים של נתק.
למה השיח המקצועי משתנה, ומה ניתן ללמוד מהנוהל של בית הדין הרבני הגדול?
האם בית המשפט יכול לפתור את הבעיה?
בתי המשפט ובתי הדין יכולים למלא תפקיד חשוב במצבים שבהם הקשר בין הורה לילד נפגע.
הם יכולים למנות גורמי מקצוע, להפנות לתהליכי חידוש קשר ולקבוע מנגנונים שיסייעו למשפחה להתמודד עם המצב.
לצד זאת, חשוב לזכור שפסק דין אינו יוצר מערכת יחסים. הוא יכול לקבוע מסגרת, ליצור הזדמנות ולפתוח דלת, אך הוא אינו יכול לבדו לבנות מחדש אמון, קרבה ותחושת ביטחון.
מערכת יחסים נבנית לאורך זמן, באמצעות מפגשים, הקשבה, עקביות ונוכחות. חשוב גם לזכור שלא כל מקרה של ריחוק בין ילד להורה דומה למשנהו.
לצד החשיבות שבשמירה על קשר, קיימים מצבים שבהם עולות שאלות של מוגנות, אלימות או פגיעה. במקרים כאלה נדרשת בחינה מקצועית זהירה של נסיבות המקרה ושל טובת הילד.
האם ניתן למנוע את ההידרדרות?
לא כל משבר ניתן למנוע ולא כל קשר ניתן לשקם, אך במקרים רבים ניתן לזהות סימנים מוקדמים ולעצור לפני שהקושי הופך לנתק.
כאשר ילדים הופכים למתווכים בין הוריהם, כאשר כל שיחה עוסקת בסכסוך, כאשר הילד נדרש לשאת מידע שאינו מותאם לגילו או כאשר הוא מרגיש שעליו לבחור צד, אלה סימנים שמחייבים עצירה ובחינה מחודשת של הדרך שבה המשפחה מתנהלת.
זו אחת הסיבות לכך שמשפחות רבות פונות לגישור, לתיאום הורי או להליכי גירושין בשיתוף פעולה. לא משום שהליכים אלה מבטיחים שלא יהיו מחלוקות, אלא משום שהם מאפשרים לנהל את המחלוקות בדרך שמפחיתה את הסיכון שהילדים יהפכו לחלק מהמאבק.
מה הקשר לגירושין בשיתוף פעולה?
לאחרונה כתבתי על הנושא מזווית נוספת במאמר שפורסם בארגון הישראלי לגירושין בשיתוף פעולה.
שם עסקתי בשאלה כיצד ניתן לנהל את הפרידה באופן שמצמצם את הסיכון שהילדים ימצאו את עצמם במרכז הסכסוך.
הליך גירושין בשיתוף פעולה, שבו כל צד מיוצג על ידי עורך דין והצדדים ואנשי המקצוע פועלים במשותף למציאת פתרונות מוסכמים,
מבוסס על ההבנה שגם לאחר סיום הקשר הזוגי, ההורים ממשיכים להיות שותפים בגידול ילדיהם.
לכן חלק משמעותי מהשיח בתהליך אינו עוסק רק בפתרון המחלוקות, אלא גם בשמירה על מערכות היחסים המשפחתיות לטווח הארוך.
המאמר הנוכחי עוסק בשלב אחר של אותו רצף: לא בשאלה כיצד להיפרד, אלא בשאלה מה קורה כאשר הקשר כבר מתחיל להיפגע.
בשני המאמרים נקודת המוצא דומה. גם כאשר הזוגיות מסתיימת, ההורות נמשכת.
ההחלטות שמתקבלות בתקופת המשבר אינן נשארות בין כותלי בית המשפט או בהליכים האלטרנטיביים ליישוב הסכסוך, הן ממשיכות להשפיע על המשפחה ועל ילדיה שנים רבות לאחר מכן.
חירות, אחריות וההתנהלות המשפחתית
לאחרונה, מצאתי את עצמי חושבת לא מעט על הקשר שבין חירות לאחריות.
לכל אדם יש זכות לבחור את דרכו, לבחור כיצד ייראו חייו, לבחור אם להמשיך או לסיים קשר זוגי.
לצד החירות הזו קיימת גם אחריות למילים שאנחנו אומרים, לאופן שבו אנחנו מנהלים מחלוקות ולדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים הקרובים לנו ביותר דווקא ברגעים שבהם קשה.
הורים אינם יכולים לבחור עבור ילדיהם כיצד ירגישו, אך הם יכולים להשפיע על הדרך שבה ינוהל הסכסוך ועל המאמץ לשמור את הילדים מחוץ לו.
מה חשוב יותר – ההגדרה או הקשר?
השאלה האם מדובר בניכור הורי, בסרבנות קשר, בניתוק קשר או בפגיעה בקשר הורה-ילד עשויה להיות חשובה מבחינה מקצועית ומשפטית. עבור המשפחה עצמה קיימת בדרך כלל שאלה חשובה לא פחות: מה קרה לקשר, מה הילדים צריכים, ומה ניתן לעשות כדי למנוע את העמקת הפגיעה.
משפחה נשארת משפחה גם כשהיא משנה צורה. לפעמים הקשרים משתנים, לפעמים הם נפגעים, ולפעמים נדרש זמן כדי לשקם אותם.
ככל שהמבוגרים מצליחים לראות מעבר למאבק עצמו ולזכור מה חשוב לשמר, כך גדל הסיכוי שהילדים יוכלו להמשיך ליהנות ממערכות היחסים המשמעותיות בחייהם.
כשהקשר נפגע, חשוב לא להישאר לבד
אם אתם מתמודדים עם קושי בקשר בין הורה לילד, נמצאים בתקופת פרידה או גירושין, או מבקשים לבחון כיצד ניתן לנהל את המחלוקות מבלי להעמיק את הפגיעה במשפחה, אתם מוזמנים לפנות אליי.
לעיתים שיחה מקצועית בשלב מוקדם יכולה לזהות את מוקדי הקושי, בבחינת אפשרויות פעולה ובהפחתת הסיכון להעמקת הפערים.
באמצעות גישור, גירושין בשיתוף פעולה או תהליכים נוספים המותאמים לצורכי המשפחה, ניתן במקרים רבים ליצור מרחב שמאפשר להתמודד עם המחלוקות מבלי לאבד את מה שחשוב באמת: הקשרים המשפחתיים שילוו אתכם ואת הילדים גם הרבה אחרי שההליך יסתיים.
שאלות ותשובות
האם כל "סרבנות קשר" היא "ניכור הורי"?
לא. סרבנות קשר מתארת מצב שבו ילד מסרב לקשר עם אחד מהוריו, בעוד שניכור הורי הוא הסבר אפשרי לאותו מצב.
האם בית המשפט יכול לכפות קשר בין הורה לילד?
בתי המשפט יכולים לקבוע מנגנונים שיסייעו בחידוש קשר, אך מערכת יחסים אינה נוצרת באמצעות החלטה משפטית בלבד.
מה עושים כאשר ילד מסרב לראות אחד מהוריו?
חשוב לבחון את מקור הקושי, להיעזר באנשי מקצוע במידת הצורך ולפעול מוקדם ככל האפשר.
האם גישור יכול לסייע במניעת "ניתוק קשר"?
במקרים רבים כן. גישור, תיאום הורי וגירושין בשיתוף פעולה יכולים לסייע להורים לנהל את המחלוקות מבלי לערב את הילדים בקונפליקט.
*ט.ל.ח. המידע במאמר זה מובא לצורכי מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
